התרת הדם שהביאה להריגת נער

השבוע נהרג אהוביה סנדק ז"ל. יהיו שיגידו נרצח. אני אישית מקווה להאמין שרצח בכוונה תחילה לא היה, אך זילות בחיי אדם היתה גם היתה.

רכב הימ"ר יזם תאונת דרכים מכוונת. כל אחד יודע שכאשר רכב נוסע מהר בכביש, אם חלילה מתרחשת תאונת דרכים, היא יכולה לגבות מחיר בפצועים ואף בחיי אדם. כאשר רכב הימ"ר פגע במכוון ברכב שהנערים נסעו בו, הוא ידע שהתוצאה האיומה הזו עלולה לקרות. אני מקווה שהוא לא התכוון שהתוצאה תהיה לוויה של נער בן 16, אך ערלות לב נוכח התוצאה הזו בהחלט היתה.

גם אחרי התאונה, הנערים התחננו לפני הימ"ר שיש נער נוסף תחת הרכב. במשך שעה שלמה התעלמו מזעקותיהם. רק ה' יודע אם נהרג מידית, או שהיינו יכולים להציל את חייו, לו כוחות ההצלה היו מגיעים אליו מוקדם יותר, אך הימ"ר מנע הצלת חיי אדם.

משך שעות ארוכות מנעו כוחות המשטרה מכל גורם להתקרב לשטח. לא למד"א, לא לזק"א, לא לעיתונאים, וגם לא לחבר כנסת. כנראה יש להם מה להסתיר ועולה החשד לשיבוש ראיות.

במדינת ישראל יש חוק, לפיו אדם שהיה מעורב בתאונת דרכים ונסע לדרכו ולא הזמין את כוחות ההצלה, עונשו חמור ביותר. אין לתאר ואין לשער מה ראוי שיהיה עונשו של מי שסרב לבדוק אם יש נפגע נוסף, או מנע מכוחות ההצלה להגיע.

אך לא בעונש רציתי לעסוק כאן. אלא להתבונן כיצד הגענו למצב שדמם של נערי הגבעות הותר.

התרת הדם לא החלה ביום אחד, אלא היא תוצאה של הפלייה מכוונת ורדיפה ממושכת כבר כמה שנים באמצעים בהם לא השתמשו כלפי  אף אזרח ישראלי אחר. הפליה שכולה זועקת, שזכויותיהם האנושיות הבסיסיות של נערי הגבעות הינן הפקר.

הרס המאחזים:

במדינת ישראל בכלל וביהודה ושומרון בפרט קיימים אין ספור מבנים נבנו שלא לפי תוכניות המתאר המאושרות. ברובם גרים "בני מיעוטים". בדרך כלל עוברות שנים עד שהורסים בית כזה. אם מדובר בצריף מעץ או באוהל, ברוב המקרים אפילו לא רואים צורך להרוס אותו. לעומת זאת, בגבעות ישנה רדיפה אובססיבית להרס. הרס ביום והרס בלילה. הרס בחום והרס במזג אוויר קפוא. הרס בהפתעה והרס באלימות. הורסים להם והורסים להם והורסים להם, ובמידה מרובה כמעט רק להם. הרס בלי דין, בלי דיין ובלי משפט.

סביב אותן גבעות קיימת בניה ערבית בלתי חוקית בהיקפים עצומים: בתים מפוארים, גדולים ורחבים, שכונות שלמות. ההרס מכוון רק כלפי יהודים, וכמעט רק לנוער הגבעות.

צווים מנהליים:

צו מנהלי במהותו הוא ענישה ללא משפט. אין כתב אישום, אין יכולת להוכיח אשמה או חפות, אין הסבר על מה ולמה ניתן הצו, ואין אפילו יכולת בדיקה שמא הצו ניתן לאדם הלא-נכון. האלוף חותם על הצו, ובעצם חתימתו מגביל את הנער. זהו כלי שאין לו שום מקום במדינה דמוקרטית.

כל אזרח במדינה שישנו חשד שעבר על החוק, מוגש נגדו כתב אישום בבית המשפט, ועל פי דיני הראיות בודקים ומבררים האם אכן עבר על החוק, או שהוא זכאי. אדם בחזקת זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו, וניתנת לו אפשרות להוכיח את חפותו. הצווים המנהליים שניתנים לנערי הגבעות, הינם רמיסת זכויות אדם בצורה חדה ביותר.

כאשר רומסים זכויות אדם של קבוצה מסוימת על בסיס קבוע, הזילות בזכויותיה מביא גם לזילות בחייה.

אין אף קבוצה בישראל שמקבלת צווים מנהליים באורח כה שיטתי. לא ארגוני פשע, לא רוצחים, לא שכירי חרב, לא פושעים, לא אנסים, לא סוחרי סמים, לא גנבים, לא גזלנים ולא שודדים. הם מקבלים את יומם בבתי המשפט, וכל הגבלה הניתנת להם באה רק לאחר דיון משפטי, לאחר שהסנגור אומר את דברו, ולאחר שבית המשפט שמע את שני הצדדים והכריע. רק לנערי גבעות ניתן צו בלי דיון, בלי משפט, בלי דיבור ובלי יכולת התגוננות.

שטח צבאי סגור:

שמעתם פעם על שכונה אזרחית במדינת ישראל שמוטל עליה שטח צבאי סגור? מקום שאיש אינו יכול לבקר בו? שהתושבים אינם יכולים להזמין אורחים, משפחה, שמרטף, בעל מקצוע, משלוח מהמכולת? מקום שכל מי שנכנס אליו עובר על החוק?

אז דעו: יש מקומות כאלו!

על חלק משמעותי מהגבעות הוטל במשך תקופה ארוכה צו שטח צבאי סגור.

לאחר מכן המשטרה שלחה כוחות לאכוף את ביצוע הצו, והאשימה את הנערים החיים בהם בהפרת צו שטח צבאי סגור בעצם הגעתם לביתם (וכעת יש "תירוץ" להאשמתם המשפטית והציבורית שהם עוברים על החוק: הנה הם עברו על צו שטח הצבאי הסגור שהוצמד לגבעה שלהם...).

הדבר קרה כמה וכמה פעמים בעשור האחרון, וקיים עד היום. ממש כעת, שכונת קומי אורי ביצהר, בה גרות מספר משפחות, נמצאת כבר למעלה משנה תחת צו שטח צבאי סגור. המשפחות שגרות במקום קבלו אישרו חריג לגור בביתם, וג'יפ משטרה נמצא באופן קבוע בכניסה לגבעה ובודק תעודת זהות לכל הנכנס.

שב"כ:

בעוד בכל אזרח במדינה החשוד בעבירה על החוק מטפלת משטרת ישראל, בנערי הגבעות מטפל השב"כ.

חלוקת התפקידים בין השב"כ למשטרה מאוד ברורה: המשטרה מטפלת בעבירות פליליות והשב"כ מטפל באויב. העובדה שהשב"כ הוא המטפל בנערי הגבעות, מסמנת אותם בצבע מאוד "זוהר". הצבע הזה יורד מראשי המדינה אל אחרוני השוטרים והשדר מאוד ברור: זו לא קבוצת אזרחים, זו קבוצה שהשב"כ מטפל בהם. לא אזרחים, אלא חבריהם של המחבלים המקבלים טיפול מהשב"כ.

כאשר לא הספיק השב"כ, הוקם גוף מיוחד לפגוע בנערי הגבעות: ימ"ר ש"י. בין 80 ל-116 שוטרים עם תקציבים שמנים שנועדו לטפל ב"עבריינות לאומנית" – שם קוד לפגיעה רק ביהודים.

הרי בפשיעה הערבית הם לא מטפלים: לא בגניבות, לא בזריקות אבנים, לא בהתנכלויות, לא באיומים ולא בשום דבר. במה הם כן מטפלים? בבילוש אחר נערים שאולי ייתפסו אומרים שלום לחבר שלהם – דבר שהצו המנהלי (המתואר לעיל) אסר עליהם. פעם לקחתי כמה נערי גבעות טרמפ, כאשר אחד מהם היה תחת צו איסור שהיה ביו"ש ונסע לבקר בביתו באריאל. עצר אותי מחסום משטרתי שהמתין במיוחד בשבילו (כמה אמצעי מעכב צריך כדי לדעת שהוא כעת בדרך הביתה...). הוריד אותו מהרכב למעצר (כי עבר על צו אלוף הפיקוד האוסר עליו להגיע הביתה בכביש זה), ואותי שחרר לדרכי.

נערי הגבעות רובם ככולם עוסקים ביישוב הארץ; חלקם עובדים, חלקם לומדים וכולם מיישבים את ארץ ישראל ומרחיבים את האחיזה היהודית בארץ. הרדיפה המשטרתית, טפילת האשמות כלפיהם (צווים מנהליים, שטח צבאי סגור וכו'), השחרת פניהם, והצגתם באופן שלילי לאורך שנים כה רבות התירה את דמם.

אם חשבנו שבעינויים הגענו לשיא - עינויים שלא נערכו לאף אזרח ישראלי (כן, לא רוצחים, לא אנסים, לא אירגוני פשע וכו') ואפילו נגד מחבלים מתבצעים רק כדי להציל מפני "פצצה מתקתקת", ומעולם לא כדי לחלץ "הודאה" -

כעת מתברר שהגענו לשיא נוסף: הריגת נער. קול דמי אחינו זועק אלינו מן האדמה, "וגם דמו הנה נדרש".

ידועים דברי חז"ל על הפסוק "ידינו לא שפכו את הדם הזה – וכי תעלה על דעתך שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא לא פטרנוהו בלא מזונות ובלא לוויה".

נשאלת השאלה: הרי לא מדובר באדם שמת מרעב. מדובר על אדם שנרצח! אם כן מה יעזרו המזונות והלוויה?

כנראה שבכך שלא נתנו לו מזונות ולוויה התירו את דמו.

כאמור, אינני רוצה במאמרי זה לעסוק בענישה. מטרתי היא תיקון של הדברים שהביאו להתרת הדם, שתוצאתם נער הרוג. ויפה שעה אחת קודם.